האיש האחרון בעולם


מאת: שרון עתיד
sharona@heberotic.zzn.com
(פורסם באתר סוכנות אירוטיקה, ניק שרונן אלון אהב והיה קשור אליו, וסיפור יפה, למרות שלא מאוד אירוטי פרט לסוף
סיפור עצוב ויפה)
האיש האחרון בעולם ישב בחדרו, ולפתע שמע נקישה על הדלת.
יור הביט בשעונו, ראה שכבר הגיע הבוקר וקרא: “בסדר, אני
בא”.
עטה חולצת טריקו על הגוף השרירי, מתענג על שנצמדה לגבו
ולקיבורת זרועו. לבש בוקסר שורטס כחולים, ויצא החוצה.
בחוץ, כרגיל, עמדו בשתי שורות האנדים, לקבל את פניו.
**********
כשהיה קטן, לא היו להם כל כך הרבה אנדים.
זכר איך ביום הולדתו החמישי קיבל אנדי אחד מתנה. עטוף
בקופסה גדולה. איך פתח אותו, מתרגש. בהתחלה חשב שהאנדי
אמיתי. בשר ודם.
היה מתייעץ עם האנדי שלו, מספר לו סיפורים, בוטח בו. לוקח
אותו לכל המחבואים שלו, מציג איתו הצגות. קראו לו קיו.
רק כשהגיע לגיל שמונה הבין שקיו בעצם היה אנדרואיד של
הוריו. שאת כל הסודות היה מגלה להם, ומונע בנוכחותו מיור
להיקלע לצרות. זו הייתה האשליה הראשונה שלו שנופצה בכזו
אכזריות. ליבו נשבר.
מאז שנא את האנדים בכל ליבו. חיפש דרכים לנקום בהם. ידע
שהם מוגבלים על ידי חוקי הרובוטים לפעילות בלתי מזיקה
לאדם.
היה נותן להם משימות בלתי אפשריות, ומצווה עליהם לבל
יפסיקו עד אם יסיימו. צופה בהם מתמוטטים, כשחלקיהם דמויי
האנוש מתפזרים, בלויים מהמאמץ.
הוריו של יור לא הבינו מה הבעיה, והתעלמו ממנה. אולי
העדיפו שיוציא את האלימות שבו כלפי אנדים, ולא כלפי בני
גילו המעטים שעוד נותרו על פני כדור הארץ.
מדי פעם היו לוקחים אותו איתם ברחפת אל מחוץ לחווה, לבקר
חבר. מעולם לא הבין איך יכלו לקרוא חבר, לילד שאינו מכיר.
היה עומד בשילוב ידיים, עוין, לא משתף פעולה.
מעולם לא חזרו לבקר אותו חבר פעם שנייה.
וגם הביקורים האלו התמעטו.
בתקשורת היה מסע פרסום כבד לטובת הגירה.
“בחר בחברת אוריון להסעתך אל מחוז חפצך. רק אנו נביא
בשלום גם אותך, וגם את חפציך. מתחייבים לא לאחר יותר
משנה”.
“קפסולות ארודיה, הפתרון המושלם להקמת משפחה בארץ חדשה.
קח אחת עכשיו, ותגיע למחוז חפצך עם תאבון מיני ויכולת
ביצוע”.
“בית מחסה לאנדים. לכל מי שקשה לו להיפרד מהאנדי שלו:
אנחנו נטפל בו עד שייגמר כספכם”.
אל הכוכבים לא היו שולחים אנדים. המשלוח בחלליות של
האנשים היה יקר מדי, ודואר חבילות כפי שנשלח המשא היה קשה
מדי לאנדים. מוחם נפגע, וגם חלקים במערכת העצבים. את
האנדים היה צריך להשאיר מאחור.
יור לא היה בטוח מתי נפסקו הפרסומות. יתכן שמעט לפני
פטירתם של הוריו. מצא אותם בוקר אחד, ברחפת. יצאו לטיול
בחברתו של אחד האנדים, ששימש כטייס.
יור שיחרר אותם מן האזיקים, מהבד החונק, ומהשוט שנכרך על
הצוואר. כיסה את עירומם בסדין, וקרא לסמסון, האנדי הראשי,
שידאג לסידורי הלוויה.
ניסה להתקשר לכל הכתובות שמצא במחשב שלהם, אך איש לא ענה.
את הלוויה ערך הוא בעצמו, כששמונה אנדים נושאים את
הארונות שבנו.
לקח אותם ברחפת עד לחוף הים, ושם דחפו את הארונות לים.
את האנדים שהשתתפו בטקס אילץ לצעוד על קרקעית הים, להמשיך
ולדחוף את הארונות, עד שהמערכות הביולוגיות שלהם הפסיקו
לתפקד.
סמסון ניסה לשכנע אותו שהאנדי הטייס פשוט איבד שליטה
ברחפת לרגע, וזו הייתה תאונה, אך ליור לא היה אכפת. מותו
של האנדי הטייס היה ארוך במיוחד.
גיחך לעצמו ברשעות. לא יהיה יותר מי שירסן אותו. יוכל
לעשות באנדים כרצונו.
במשך כשלש שנים התעלל בהם. היה מכריח אותם להלחם זה בזה
עד שכל השבבים בהם כשלו. מצית אותם, וצופה בעורם המלאכותי
מתקלף מעל גוף הסיליקון. וכמה שהתעלל בהם, מספרם לא פחת.
להפך, נראה היה כאילו הצטרפו עוד ועוד אנדים לחווה שלו.
כששאל את האנדי הראשי סמסון, איך זה יתכן, השיב הלה שאלו
אנדים שחיפשו בעלים. ההגירה ההמונית השאירה אלפי אנדים
חסרי בית, חסרי בעלים. ומכיוון שאחד הציווים המרכזיים
בתכנותם היה הרמון לגרום אושר לאדם, היו חייבים לחפש
אנשים.
ואז נמאס לו. שיעמם אותו המשחק הבלתי פוסק, המצאת
ההתעללויות החדשות. רצה לפגוש מישהו אמיתי, אדם.
תחילה ניסה את הערוצים המקובלים: אינטרנט, לוחות מודעות,
רדיו, עיתונים. נראה היה שלא נשארו עוד אנשים. אף אחד לא
ענה למסריו.
ניסה שיטות פחות מקובלות. מצא דרך לגרום לרחפת שלו להוציא
עשן צבעוני, וכתב איתו הודעות בשמיים. היה מתכנת אותה לרחף
ליעד רנדומלי, חולף ביעף מעל לחווה, וכותב הזמנה: “אני
יור, בואו אלי”.
שלש שנים ניסה למצוא בני אנוש כמותו. שלש שנים של חיפושים
בלתי פוסקים על פני כל היבשות. התרוממות רוח בתקווה כשחשב
שמצא סימן. ופעם אחר פעם, מפח נפש כשגילה שלא היו זה אלא
סימני אנדים.
החל לשנוא את האנדים עוד יותר מתמיד. סימלו בשבילו את
הניכור שלו מבני מינו, את בידודו.
בכל פעם שהיה שב ממסע חיפושים, היה בוחר לו אנדי קורבן
חדש. היה מעמיד אותם בשורה, ובוחר את אלו שנשאו חן בעיניו
למוות.
היה פוקד עליהם לשמור עליו, מחזק את הציווי הראשוני שלהם.
רץ איתם בשבילים, עובר דרך נחלים שפגעו בתפקוד המערכות
שלהם, בין ענפים סבוכים שנכנסו למערכות הבקרה שלהם וגרמו
נזקים. אותם אנדים שהיו מצליחים לעבור את מסלול המכשולים
נידונו לעינויים כבדים יותר. יור קרא לזה גיבוש. רק אלו
שעברו את הגיבוש היו ראויים לעינויים הקשים, משום שיוכלו
לעמוד בזה.
לאחר זמן כבר לא נותר בו יותר כוח לעמוד באכזבות, והוא
הפסיק לחפש.
וגם עניינו בהענשת אנדים הלך ופחת. היה יושב שעות מול
הקיר שבחדרו, ומהרהר. על כלום בעצם. שקל לשים קץ לחייו,
אבל לא הייתה לו מספיק מוטיבציה.
****
יור יצא החוצה, וסקר את שורות האנדים שמולו.
מייד ראה אותה. אנדית חדשה ככל הנראה. נמוכה, שחורת
עיניים ושיער.
השפילה את עיניה כשראה אותו בוחן אותה. גם אנדים לא אהבו
למות.
בחר אותה, ועוד שניים שלא שינו לו דבר.
ציווה עליהם להגן עליו, והחל במסע הבוקר שלו. חוצה נהרות
עמוסי מים, עובר מתחת לשיחים קוצניים, מתפתל ונע במהירות.
נמר במרוצתו.
השניים האחרים כבר מזמן כשלו עזבו, והיא עדיין בעקבותיו.
נשימתה כבדה, שדיה הכבדים לגבי אנדית, מתנופפים לכל עבר,
זיעתה ניגרת.
החליט שהיא תהיה קורבנו. שעמדה במבחן והיא ראויה.
הוריד את קצב הריצה וחזר למשכנו, כשהיא בעקבותיו.
ואז פקד עליה להסיר ממנו וממנה את הבגדים, ולקלח אותו.
תגובתה הייתה מוזרה מעט. היא השתהתה, ולא מיהרה לציית.
כאילו מנגנון השמיעה שלה לקוי. חיזק את הציווי והיא ביצעה.
קילפה את בגדיו הרטובים ממים ומסריחים מזיעה, וזרקה אותם
לתיבת המחזור. הורידה את שלה, ועיניה מוצאות להן מקלט
באדמה.
הובילה אותו אל האמבטיה המלאה, ורחצה אותו בסבלנות
וביסודיות. מסבנת כל פינה בגופו, כאילו היה תינוק.
הוא עצם את עיניו, ותכנן את צעדיו הבאים. איך יפקוד עליה
לעמוד על ראשה, ולשתוק. איך יצליף בה במגלב, עד שקליפות
עור מלאכותי יצוצו לנגד עיניו, המנגנונים המכניים מתחתיהם.
איך יקשרנה מהתקרה, ידיה מאחורי גבה, שתסתובב לעיניו
הבוחנות, ולשרפת הלפיד ששמר במיוחד לאירועים מעין אלו.
המחשבות עוררו אותו, והוא מיהר לצאת מהאמבטיה. האנדית
ניגבה אותו, והוא עמד נינוח, מצפה לבאות, כשהופתע.
מעיניה זלגה דמעה. ועוד אחת.
דמעה? חשב משתומם. הוא הושיט את ידו, אסף את הדמעה על
אצבעו, וליקק אותה. מלוחה, אמיתית.
הושיט לשונו לעבר האנדית, מלקק פניה מן המקור. זרם הבכי
גבר, והיא חיבקה אותו.
קראו לה אנני. סיפרה לו סיפור עצוב. על ילדה שנשארה לבדה
בעולם עזוב מאנשים. איך התחפשה לאנדית, כולל כתובת הקעקע.
איך נדדה בעולם עד שמצאה את המקום אליו כל האנדים הולכים
לשרת. את האדון היחיד שעוד נשאר בעולם.
יור הקשיב רוב קשב, ולא אמר מילה. חיבק אותה חיבוק אמיץ.
ואז החל לאהוב אותה בעדינות אין קץ. נישק את עיניה
ושפתיה. ליקק את עקבות הדם על מצחה, בשריטות העמוקות
שנוצרו מהענפים.
העביר את אצבעו על גבותיה, מסרק אותן ופורע אותן חליפות.
עד שצחקה.
צחוקה האיר את פניה. לפתע נראתה יפהפייה. נחשקת. אהובה.
יור חיבק את גופה הקטן אל חזהו הגדול, ממלמל מלים חסרות
פשר, מרגיעות.
נישק את כל גופה בשפתיו התובעניות. מאות נשיקות קטנות
ונשכניות, משאיר בה את מכוות תשוקתו.
ואז החל מנקה אותה עם לשונו, כמו שעשתה לו באמבטיה.
עבר עם לשונו כל סנטימטר בגופה. מתנוכי אוזניה שלשונו
העבירה בה צמרמורות בלתי נשלטות. סנטרה וגרונה החשוף,
לוקקו וננשכו. בתי השחי שלה לוקקו ביסודיות. פטמותיה
הכהות, שכמהו למגעו ונזקרו אליו. ליקק נשך אותן, ושמע את
הרעם התגלגל של קולה נמוך בגרונה.
כפות ידיו הגדולות ליטפו אותה ללא הפסק, כמעט בלי קשר למה
שביצעה לשונו. תמיד התגאה בהיותו אומן הקואורדינציה.
גופה הקטן החל להתעוות מולו. כל חלק שנגע בו, התרומם כדי
לאפשר לו מגע יותר טוב.
ואז פשק את רגליה, מוצא את שפתיה לחות ומזמינו. נשק להם,
וטיפס שוב אל שפתיה האחרות, משאיר את אצבעו כסימן דרך
בתוכה.
נשק לה בעונג, בהתלהבות של נער, ואצבעו חקרה את מעמקיה.
פיה אחז אותו בחזקה, וירכיה אחזו אותו בעוז. שלא לתת לו
ללכת, שלא יעז להתרחק.
חיבקה אותו. משיבה לו נשיקות כגמולו, נאנחת ללא הרף, וידה
האחת באחוריו.
ואז התרחק ממנה מעט, ידו מכוונת את הכלי שפעם בין רגליו
אל תוך פתחה המזמין.
הלחץ על איברו, ידיו המעסות בעיגולים את שדיה, הקריאות
הרמות והמתחדדות שהוציאה, עזרו לו להתרומם לגבהים שלא ידע
מעודו.
הוא, שתמיד היה כה שקט במעשה האהבה, פלט קצרות את שמה:
אנני. הביט באישה שמתחתיו. עיניה עצומות, שערה סתור ומצחה
מיוזע, לשונה מבצבצת מבין שפתיה, במטרה להתרכז טוב יותר
בחלום שעובר עליה.
עוד כמה דפיקות על שערה, והרגיש איך מוחו הקטן מתכווץ
לפלוט את תכולתו. זעק שוב את שמה, וצנח עליה, חסר אונים.
“אני כבד לך?”.
“לא, לעולם לא, יקירי”. ענתה ונרדמה, אפופת אדי זיעה
ומין.
ואז הביט בה ישנה. תמימות אין קץ, למרות כל התלאות שעברו
עליה.
משהו בלבו החל לזוע. הוא הרגיש שהוא עשוי אולי להתאהב
באישה הקטנטנה שמולו, לחלוק איתה את המשך חייו. אולי
להמשיך את קיום המין האנושי.
“פגיע. זה מה שתהיה. כל עוד יש לך מה להפסיד אתה פגיע”.
אמר לו קול בתוך ראשו.
וזאת כנראה הסיבה שעקד אותה על הסלע, והניח לנשרים לקרוע
אותה לגזרים.